השתיקה בגיל ההתבגרות: איך טיפול באמנות נותן מקום למה שלא נאמר

מאת: ענת לרנר

גיל ההתבגרות הוא כשלעצמו שלב טעון רגשית, מלא שינויים: גופניים, זהותיים, מיניים וחברתיים. אבל כשהשלב הזה מלוּוה במשבר: גירושין במשפחה, חרם חברתי, מעבר דירה, מצוקה רגשית, או טראומה. נוצר מצב שבו המתבגר מוצף, לעיתים מנותק, ולעיתים מגיב בשתיקה, הסתגרות או התפרצות.

הורים, מורים ואנשי מקצוע רבים שואלים את עצמם:

"למה הוא לא משתף? איך מגיעים אליה בכלל? היא הרי לא מספרת כלום..."

מה קורה בגיל ההתבגרות?

גיל ההתבגרות אינו רק שלב כרונולוגי. הוא סף של שינוי עמוק - גופני, רגשי, זהותי וחברתי. לעיתים, העומס הרגשי, הקונפליקטים הפנימיים, הלחצים החברתיים, והציפיות מהמבוגרים יוצרים מצב של הצפה.

זהו שלב שבו, על פי הפסיכואנליטיקאי אריק אריקסון (1968) הנער או הנערה מתמודדים עם המשימה ההתפתחותית של גיבוש זהות. המתבגר בודק את עצמו מול העולם, מנסה להבין מיהו ומה מקומו.

בפעם הראשונה בחייהם הם מפתחים תודעה עצמאית יותר, שמפנה מקום לספקות, ניסוי וטעייה, ובעיקר - צורך בהתבדלות.

במקרים כאלה, אחת התגובות הנפוצות של הסביבה היא לנסות "לפתוח" את המתבגר: לשאול, לברר, ללחוץ בעדינות. אך לא תמיד זה מצליח. לעיתים, המילים פשוט לא זמינות. טיפול באמנות נכנס כתהליך שבו השתיקה עצמה לא נתפסת כבעיה, אלא כמציאות זמנית שיש לה כבוד, ולצדה שפה אחרת שיכולה להביע ולהכיל.

למה הם שותקים?

המרחק שהמתבגרים לוקחים לעיתים מהוריהם, אינו בהכרח ניתוק רגשי. לעיתים הוא דווקא חלק מהתהליך הבריא של היפרדות אינדיבידואלית שלב התפתחותי שבו המתבגר מבקש "לעמוד על רגליו", לבחון את עצמו כנפרד מהוריו, לשבור את התבנית הקודמת של הקשר.

בתהליך הזה, לעיתים קרובות מופיעה הסתגרות פיזית ורגשית כצורך במרחב אישי, אבל גם כמנגנון הגנה.המתבגר עובר סערות פנימיות רבות: הורמונליות, זהותיות, מיניות, חברתיות ולא תמיד יש לו שפה פנימית שמסוגלת להכיל את הכול. וכשהשפה לא זמינה - נוצרת שתיקה.

מילים הן כלי קוגניטיבי גבוה. אבל רגש גולמי, במיוחד כשהוא קשה לא תמיד עובר דרכן.

השתיקה בגיל ההתבגרות אינה רק "מרד" או "סירוב לתקשר". לפי הגישה הפסיכודינמית ההתפתחותית, המתבגר חייב לבחון גבולות, להגיב בהתנגדות, להרחיק, כדי לבדוק את עצמו כנפרד.                                                                        השתיקה היא אקט פסיבי של שליטה, הוא שומר לעצמו את המידע ומידע זה הכוח.

למה אמנות?

טיפול באמנות (Art Therapy) נשען על ההבנה שהבעה יצירתית מאפשרת גישה ישירה יותר אל התוכן הרגשי, במיוחד כשהמילים חסומות.

האמנות מחברת בין חלקים סנסוריים, רגשיים, וחווייתיים, גם מבלי לפרש או להבין הכול באופן מיידי.

מחזירה שליטה

במצבי משבר, מתבגרים חווים חוסר אונים.היכולת לבחור, לעצב, להרוס ולבנות ביצירה מעניקה חוויה של מסוגלות ואקטיביות, גם כשהחיים מרגישים כאילו יצאו משליטה.

אמנות היא שפה

בדיוק כפי שמילים בונות משמעות  כך גם דימוי, צבע, חומר ותנועה.היצירה הופכת להיות מיכל רגשי, שבו ניתן להניח רגשות, זיכרונות, פחדים או תקוות בלי להסביר אותם במילים.

העבודה החזותית עם חומר, צבע, דימוי, מפעילה אזורים מוחיים שונים מהאזורים הפעילים בדיבור רציונלי. כך, נוצר מסלול ביטוי רגשי חלופי, בלתי מאיים ולעיתים אף טרום-מילולי.

אמנות ככלי השלכתי עוקף הגנות

האמנות מאפשרת ביטוי רגשי לא מילולי.

עבור מתבגרים, במיוחד כאלה שנמצאים בקונפליקט פנימי או חווים בושה, דיכאון, חרדה או טראומה, שיחה ישירה על רגשות עלולה לעורר חרדה בפני חשיפה או שיפוט.

אבל כשאנחנו מבקשים מהם "לצייר את זה", משהו משתנה. הציור, הפסל או הקולאז' לא מדבר בשמם, אלא עבורם. הם יכולים להתייחס אליו בגוף שלישי: "זה הציור שלי", "הדמות הזאת כועסת", "המבוך הזה מסובך כמו שאני מרגיש לפעמים".

באמצעות אותו מרחק השלכתי, נוצר ביטוי רגשי שלא מציף, ומאפשר גם תחושת שליטה וגם קירבה לחוויה הרגשית.

תפקיד ההורים בתוך התהליך

הורים למתבגרים במצוקה מרגישים לעיתים חסרי אונים.טיפול באמנות מזמין גם אותם לתהליך של הבנה מחודשת:

• להפסיק "לחפש את המילים", ולהתחיל להקשיב גם למה שלא נאמר.

• לתת מקום למרחב שבו הילד שלהם לא צריך להסביר, אלא רק להיות.

• להבין שהריחוק או השתיקה – אינם סימן לבגידה בקשר, אלא לעיתים קרובות קריאה שקטה לעזרה.

המטרה בטיפול באמנות אינה לוותר על מילים אלא לא למהר אליהן. הן לרוב יגיעו בהמשך כשהמתבגר ירגיש בטוח, כשמה שנחווה ביצירה מקבל תוקף והכלה.

כאשר מתבגר מפסיק לדבר - זהו אות.לא בהכרח של נתק, אלא של עומס. של חיפוש.וטיפול באמנות מאפשר לו דרך אחרת: מכבדת, לא חודרנית, יצירתית , לומר מה שכואב בלי מילים.

באמצעות האמנות הוא יכול למצוא מרחב שבו הוא רואה את עצמו, עוד לפני שהצליח להסביר.

מה התהליך מאפשר?

• ויסות רגשי דרך מגע בחומר

• החזקה של רגשות קשים בצורה סמלית

• ביטוי לא-לשוני שמפחית תחושת איום

• הרחבת היכולת הרפלקטיבית – ראייה של העצמי מבחוץ

• בניית תחושת שליטה ובחירה בתוך מרחב יצירתי

למי זה מתאים?

טיפול באמנות יכול להתאים למתבגרים המתמודדים עם:

• הסתגרות, שתיקה, קושי רגשי לא מובחן

• חרדה או דיכאון סמוי

• משברי זהות או שייכות

• קונפליקטים עם דימוי גוף, זהות מינית או חברתית

• טראומות או אובדן

• התנהגויות סיכון או פגיעות עצמיות

היתרון הגדול: המטופל לא חייב לדבר על מה שכואב כדי להתחיל לטפל בזה.

תיאור המקרה של מתן (שם בדוי)

אמא של מתן בן ה-14 פנתה אליי מודאגת, סיפרה על גירושים קשים שהיא עברה השנה, ואיך הבן שלה שהיה "חבר קטן" וסיפר לה הכול, הפסיק לשתף, התחיל להסתגר בחדר, עם טלוויזיה, מסכים ואוזניות. דוחה כל ניסיון שלה להתקרב, מסרב להצטרף לארוחות ערב ובקושי מגיב כשהיא פונה אליו.

בפגישה הראשונה שלי עם מתן הוא באמת נראה כבוי.ילד עם עיניים טובות ועצובות, גבוה לגילו, בגדים ענקיים, קפוצ'ון על הראש כאילו רוצה להיעלם.הסברתי לו על אופי המפגשים והוא שתק, הצגתי לו את החומרים והוא המשיך לשתוק, שאלתי מה בא לו לעשות? משך בכתפיו כמחווה של לא יודע. אבל הוא לא סירב להיות שם.

שלפתי אותו מהפח, יישרתי אותו ואמרתי לו שזה לא סתם. הסברתי לו שאנחנו שומרים את כל העבודות בתיקייה ובסוף התהליך הוא יבחר מה לזרוק ומה לקחת איתו - כמו בחיים שאנחנו בוחרים מה להשליך ומה אנחנו מאמצים, כי זה מטעין אותנו בכוחות.

השפה הראשונה שלנו - מוזיקה

במקום מילים, הצעתי לו לשים שיר שהוא אוהב.הוא שלף את הטלפון, בחר שיר באנגלית, שיר עצוב שמדבר על פרידה, כאב, געגוע.הקשבנו יחד.

שאלתי: "רוצה לצייר את איך שזה מרגיש בגוף כששומעים את זה?"

הוא הסתכל עליי במבט של "באמא'שלך תרדי ממני" משך בכתפיים ואמר "לא".

לקחתי צעד אחורה "לא חייבים". חשבתי שכנראה ההנחיה נחוותה לו פולשנית מדי. שלפתי פחם ונייר, ונתתי לו: "אם תרצה..."

הפלייליסט שלו המשיך להתנגן ואני הלכתי להביא לו חומרים אחרים, כשחזרתי הוא כבר שרבט עם הפחם.

הצעתי לו להגדיל את גודל הדף, הוא בחר בדף ענק, הוא צייר בו דמות קטנה עם ענן שחור על הראש ולמרות שכל הזמן חזר ואמר שמשעמם לו הוא השקיע בדמות הזאת מאוד. בסוף המפגש הסתכלנו על הדמות וחייכתי אליו, הוא מלמל שזה סתם, חרט איקס גדול על הדמות בתנועה מהירה ועצבנית, קימט את הדף וזרק לפח.

יצרנו שפה.

שפה בלי דרישה להסביר, בלי לחפור, בלי לשבור שתיקה בכוח.

במפגש לאחר מכן הצעתי קולאז'. הרבה מתבגרים חוששים מ"לא להיות טובים באמנות", אבל קולאז' עוקף את זה. הם עובדים עם חומרים קיימים (תמונות, טקסטים, צבעים) ולא צריכים "לצייר יפה" - רק לבחור, לשלב וליצור קומפוזיציה.

זה מעודד ביטחון ותחושת הצלחה. 

קולאז' גם מאפשר להם לבטא רגשות ורעיונות דרך דימויים:  גזירה, בחירה והדבקה של תמונות יכולים להעביר עולמות של תוכן מבלי לומר מילה.

הוא התחיל לגזור ולהדביק, עבד בשקט. לפתע שאל אותי "אני יכול לשים את השירים שלי?"

לאורך הזמן, המוזיקה הפכה לשער קבוע.לפעמים היינו שומעים יחד שיר, ואז הוא היה יוצר. ולפעמים היה יוצר ואז בוחר שיר שמתאים ליצירה.

כשמקשיבים טוב גם שקט יכול לספר סיפור.

ואז לאחר מספר מפגשים, כשהשקט הפך לבטוח - שקט שנעים לשנינו לשהות בו - הוא התחיל לשתף בעדינות, בחלקים קטנים על תחושת חוסר השייכות. בהפסקות הוא לא לבד פיזית, אבל הוא מרגיש דחוי, "שקוף", לא שייך לדינמיקה של הקבוצה. 

הוא לא תמיד יודע למה, אבל התחושה יושבת עליו כמו משקולת. והכאב הזה, יחד עם הבית שמתפרק מסביבו, לא השאיר לו אוויר.

אז הוא הסתגר.

המוזיקה והמסך הפכו למקום אליו הוא בורח.

המילים האלה הגיעו רק אחרי שהרגשות כבר היו שם קיבלו נוכחות דרך: פחם, צבע, מוזיקה, מבט.

כשילד שותק, זה לא תמיד סימן שהוא לא רוצה לדבר.לפעמים זה רק אומר שהוא צריך שפה אחרת.

ובחדר הטיפול באמנות השפה הזו קיימת. היא גמישה, יצירתית, ובעיקר לא לוחצת.

ענת לרנר מטפלת באמנות מטפלת בהבעה ויצירה, בעלת תואר שני (M.A) בטיפול באמנות. מטפלת: בילדים ונוער עם קשיים רגשיים והתנהגותיים, הדרכת הורים, טיפול במבוגרים ומנחת סדנאות ציור אינטואיטיבי. משלבת כתיבה אינטואיטיבית, מיינדפולנס וריפוי בתנועה. להתקשרות: 054-5884387 anatkos@gmail.com