כאב אישי, כלב מיוחד וקלפים שמרפאים - הדרך של אור עזרא

סיפורו של אור עזרא

מאת: רונית בת מנחם

כלבנות טיפולית + NLP

אור עזרא גדל בירושלים של האינתיפאדה השנייה. המציאות בחוץ בערה, אבל בגיל 10 העולם שלו התנפץ דווקא מבפנים: אירוע טרור שפגע במשפחה המורחבת, הותיר בו צלקת עמוקה. הילד הרגיש שהיה הפך ל"ילד שקוף" – מסתגר, בודד וסופג בריונות. המערכת הרגילה לא ידעה איך להכיל אותו.

דווקא שם, בנקודת השפל, נפתחה הדלת: יועץ בית הספר הציע לו להצטרף ליחידת הכלבנים של זק"א לאיתור נעדרים. הוא לא ידע אז שברגע שיתחיל לחפש אחרים – הוא ימצא את עצמו. אור התנדב שלוש שנים ביחידה, והפך מנער חסר אמונה למוביל כריזמטי, עם יכולות למידה וביטחון, שהוא אפילו לא ידע שקיימות בו.

באותה תקופה הכלב המשפחתי נפטר. החלל שנותר השאיר את אור חסר מנוחה. אביו, שהבין את עומק הצורך, נסע איתו כל הדרך מירושלים לנופים שבשומרון – וחזר איתו ועם הירו: הכלב ששינה הכול.

בדיוק בתקופה הזו הכלב של המשפחה נפטר, והשקט שנשאר בבית פשוט שיגע אותי. ידעתי שאני חייב כלב משלי. אבא שלי, שהבין את הצורך הזה, נכנס איתי לאוטו ונסענו כל הדרך מירושלים ועד ליישוב נופים שבשומרון. משם חזרנו עם 'הירו'.

הירו היה המורה הגדול של חיי. הוא לימד אותי מהי חברות אמת, מנהיגות וסבלנות, וריפא את השרידים האחרונים של האמונות השליליות שהחזקתי על עצמי. הוא שינה את חיי מקצה לקצה. לכן, כשפתחתי את העסק, הבחירה הייתה טבעית: קראתי לו 'הגיבור שלי' (My Hero). הלוגו שמתנוסס עליו הוא פניו של הירו - תזכורת יומיומית למי שהפכתי להיות בזכותו. 

אור עם הירו

הבנתי שמתחת לפני השטח, למרות שכולנו נראים שונים, אנחנו בעצם כל כך דומים - וכולנו זקוקים למישהו שיראה אותנו באמת."

אתה מתאר ילדות של אובדן, בריונות ותחושת “ילד שקוף”, מתי הבנת שהחוויות האלה לא רק פצעו אותך, אלא גם בנו את הדרך המקצועית שלך?

השינוי התחיל בחטיבת הביניים. דווקא מהמקום שבו הרגשתי 'שקוף' ושלא רואים אותי, צמח בי רצון עז להיות זה שרואה - קודם כל את עצמי. מאותו רגע, השאלות הגדולות לא הניחו לי: למה אנשים מתנהגים כמו שהם מתנהגים? ואיך לוקחים משבר וצומחים ממנו למעלה?

זה ליווה אותי בכל רגע: בשיחות עם חברים ובמחשבות על העתיד.

האם יש רגע אחד ברור שבו אמרת לעצמך: מכאן אני בוחר להפוך את הכאב שלי לכלי ריפוי עבור ילדים אחרים?

הרגע הזה הגיע סביב גיל 21, במהלך לימודי המאסטר ב-NLP. כשיישמתי את הכלים האלו על עצמי לראשונה, נותרתי פעור פה. הרגשתי כאילו קיבלתי את המפתחות לכל השאלות שהעסיקו אותי, ופתאום הכל התבהר.

באותו רגע נפלה ההבנה: ילדים חייבים להכיר את הכלים האלו. המחשבה לא הרפתה ממני: אם לי, כילד, היה אפילו חלק קטן ממה שקיבלתי בעבודה עם הכלבים או בלימודי ה-NLP, המציאות שלי הייתה נראית אחרת לגמרי.

ועדיין, חשוב לי לומר: אני לא מתחרט על הדרך שעברתי. היום אני מבין ששום דבר לא קרה במקרה. כל הקשיים והאתגרים קרו בשבילי, בדיוק בצורה הנכונה, כדי שאוכל היום להעניק את הידע הזה לאחרים.

הטיפול בעזרת כלבים - עומק מקצועי ולא רק “קסם”

הרבה אנשים שומעים “טיפול בעזרת כלבים” וחושבים על חוויה חמודה. מה קורה באמת במפגש טיפולי, ברמה הרגשית והעמוקה?

תראי, זה נכון שכלבים זה דבר חמוד ומחבק, אבל מה שקורה בחדר הטיפולים הוא הרבה מעבר לזה. הילד שמגיע אלינו לא מרגיש שהוא בא לטיפול בגלל שיש לו 'בעיה'. מבחינתו, הוא מגיע למקום שבו הוא מרגיש רצוי, בטוח ואהוב. אני נמצא שם רק כדי לכוון את התהליך.

אבל זה לא תמיד ורוד. להפך, הרגעים הכי משמעותיים הם דווקא הרגעים הקשים. כשילד מתוסכל, צועק, או בוכה כי הוא לא מאמין שהוא מסוגל - שם בדיוק קורה הקסם האמיתי.

פתאום וגה או אולי, הגולדניות שלנו, מזהות את המצוקה. הן ניגשות אליו, מניחות ראש בעדינות, מלקקות דמעה או פשוט דוחפות לו צעצוע ליד. הן יעשו הכל כדי להוציא אותו מהבור הרגשי הזה. באותו רגע, הילד מצליח לראשונה בחייו לצלוח משבר שבעבר היה משתק אותו. הכלב משמש לו כגשר רגשי שאין לו בבית או בבית הספר, ועל הגשר הזה אנחנו בונים את הצמיחה שלו

מה לדעתך הכלב מאפשר לילד, שמטפל אנושי לפעמים מתקשה לאפשר?

וואו. זו שאלה שנוגעת בלב העניין, ולעיתים 'זר לא יבין זאת'. מדובר בחיבור אנרגטי, לא מילולי, שהוא כל כך עמוק שרק המחשבה עליו מרגשת אותי עד דמעות. זה משהו ששום קשר אנושי לא יכול באמת לחקות.

ההבדל הגדול הוא בשיפוטיות - או יותר נכון, בהיעדרה. מול הכלב, הילד יכול להיות בדיוק מי שהוא. הוא יכול לטעות, הוא יכול להרגיש, והכלב לא ילעג לו, לא יגיד לו 'אתה מעצבן' ולא יפנה לו עורף. הוא פשוט יהיה שם, יציב ותומך, עד שהילד יצליח.

המסירות הזו מדהימה אותי כל פעם מחדש. גם כשאנחנו כמטפלים מזהים שהכלבים מתעייפים ושומרים עליהם - הלב שלהם נשאר שם במאה אחוז עבור הילד. זו נאמנות שנותנת לילד כוח שקשה לתאר במילים.

באילו מצבים רגשיים אתה רואה שטיפול בעזרת כלבים עובד במיוחד טוב?

במשפט אחד: במקום שבו המילים נגמרות - שם הכלב נכנס. במציאות המטורפת שאנחנו חיים בה, יש רגעים שהנפש פשוט נאלמת. רגעים ששום מילה לא יכולה להכיל את מה שעובר על הילד.

בדיוק בנקודה הזו, הכלב פועל. בלי שפה, בלי הסברים, רק דרך מבט, מגע וחיבור נקי. זה אפקטיבי במיוחד עם ילדים שחוו טראומה או פגיעה, ילדים שמתמודדים עם דימוי עצמי נמוך, וגם – וזה קרוב לליבי במיוחד - עם ילדים שהם בדיוק כמו שאני הייתי: סגורים, מופנמים, כאלה שיש להם עולם שלם בפנים אבל הם פשוט לא מוצאים את הדרך להוציא אותו החוצה.

המשחקים הטיפוליים – גשר לשיחה רגשית

פיתחת משחקים טיפוליים שנמכרו כבר במאות עותקים. מאיזה צורך אמיתי בשטח הם נולדו?

הצורך נולד מהשטח, מהרגעים המתסכלים שבהם הרגשתי שאנחנו תקועים. היו ילדים שהשיח איתם נשאר חסום, וגם הכלים המקצועיים הכי טובים לא הצליחו לחדור את החומה. הבנתי שחסר לי גשר נוסף.

הפתרון הגיע כשהבנתי את כוחו של המשחק. לכל ילד (וגם לנו המבוגרים) יש 'שומר סף' פנימי - זה שחושש, נזהר ומתריע מפני חשיפה. אבל ברגע שמתחילים לשחק, השומר הזה נרגע, מוריד הגנות, ופתאום הלב נפתח.

מתוך התובנה הזו נולד המשחק הראשון שלנו, 'טיול בדרך הלב'. זהו משחק ייחודי שמשלב משימות חווייתיות עם הכלב לצד שאלות רגשיות. התגובות היו מדהימות: הורים ואנשי מקצוע דיווחו שפתאום, דרך המשחק, הם ראו את הילד באור חדש לגמרי וגילו צדדים שלא הכירו בו.

לאחרונה השקנו את 'מחשבות טובות מעשים טובים'. המטרה שלו היא לקחת את 'מודל החוויה' - המודל שמנהל אותנו בכל רגע בחיים – וללמד אותו בדרך כיפית וקלילה. במקום 'לחפור' לילדים על התנהגות, אנחנו נותנים להם כלים לחיים דרך הנאה.

שימוש בקלפים במפגש

תוכל לשתף דוגמה למקרה שבו משחק פתח דלת רגשית משמעותית לילד?

בטח, יש לי דוגמה טרייה שקרתה ממש לפני שבוע בשלישי אחר הצהריים, והיא ממחישה את זה בצורה הכי מדויקת.

אלין (שם בדוי), בת ה-8, נכנסה לקליניקה כשהיא סגורה. הראש ברצפה, הגוף מכווץ. אמא שלה לחשה לי בחוסר אונים: "היא חזרה ככה מבית הספר והיא לא מוכנה לספר כלום". כשהכלבות קפצו עליה בכניסה היא חייכה חיוך קטן ולא מתלהב כמו שתמיד קורה. כשניסיתי לדבר איתה, נתקלתי בחומה של שתיקה. שום מילה לא עזרה.

ברגעים האלה, כשמילים נכשלות, אני יודע שצריך לעקוף את המנגנונים המודעים. שלפתי את משחק הקלפים שלי "מחשבות טובות מעשים טובים". לא ביקשתי ממנה "לדבר על זה", רק לבחור קלף. היא שלפה קלף אחד, והניחה אותו על השולחן. היה כתוב בו: "ראיתי שתי חברות מדברות בלעדיי".

בבת אחת, הקלף עשה מה ששום שאלה ישירה לא הצליחה לעשות – הוא נתן לה מילים. דרך המשחק, פירקנו את הסיפור: מה היא חשבה, מה היא הרגישה, ואיך היא הגיבה. אבל הקסם האמיתי קרה כשהשתמשנו בקלפים כדי להציע פרשנות אחרת. העיניים שלה נפקחו לרווחה: "יכול להיות שהן דיברו על משהו אחר בכלל?".

אלין יצאה מהחדר מחייכת ורגועה. המקרה הזה מוכיח לי שוב ושוב: המשחק הוא לא רק שעשוע לילדים, הוא גשר עבורנו המבוגרים. כלי פשוט ומדויק שמאפשר לנו להיכנס לעולם שלהם, ולהפוך חוסר אונים – לשיחה מרפאת.

ערך למטפלים פרא־רפואיים ואלטרנטיביים

מה היית אומר למטפל/ת בתחילת הדרך שעובד/ת עם ילדים ומרגיש/ה חוסר ביטחון?

תראי, חוסר ביטחון הוא דבר טבעי והגיוני לגמרי בתחילת הדרך. העצה שלי היא לבדוק: אם זה נובע מחוסר ידע - לכו ללמוד ולהשלים אותו. אבל אם הידע קיים, פשוט תקפצו למים. הניסיון בשטח הוא הדבר היחיד שבאמת בונה ביטחון. זכרו שגם הטייס הכי טוב בעולם, היה צריך לצבור שעות טיסה כדי להפוך לכזה.

האם יש כלי אחד פשוט שאתה ממליץ לכל מטפל ליישם כבר מחר בעבודה עם ילדים?

להכניס כלב לתהליך כמובן.

אם היית יכול לפגוש היום ילד אחד שמרגיש “לא נראה”, מה היית רוצה לומר לו?

"האמת? לפני שהייתי אומר לו מילה, הייתי רוצה להעניק לו חוויה. הייתי רוצה לתת לו את ההזדמנות לראות את עצמו מחדש, אבל הפעם, דרך עיניים אוהבות."

כשאתה מסתכל קדימה, לאן אתה רוצה שהעשייה שלך תגדל - מקצועית ואנושית?

"החלום שלי הוא להגיע ולגעת בכמה שיותר 'עולמות'. אני מסתכל על כל ילד כעולם ומלואו, והשאיפה היא להרחיב את מעגלי ההשפעה האלו בכל דרך אפשרית - בין אם זה בעבודה האישית בקליניקה, במפגשים החינוכיים בבתי הספר, או באמצעות המשחקים והמוצרים שלנו שמגיעים לבתים ברחבי הארץ. המטרה היא להמשיך להפיץ את האור הזה הלאה, לכמה שיותר מקומות ולכמה שיותר לבבות."

אור עזרא, מקים הגיבור שלי - המרכז לכלבנות טיפולית לילדים ולנוער להתקשרות: 050-2625505 פייסבוק אינסטגרם לחנות באתר