כשהסערה בפנים הופכת לשיח סביב משחק חוץ

מאת: מיטל מחאני

וODT בקרב בני נוער

יש רגע אחד בשטח, כמעט בלתי מורגש למי שלא מחפש אותו, שבו הכל משתנה. זה הרגע שבו נער, שהגיע עם חומות של ציניות או פחד, מרפה לרגע מההגנות, מסתכל על המשימה שלפניו ואומר בחצי חיוך: "הבנתי מה את רוצה להגיד פה".

עבורי, הרגע הזה הוא עולם ומלואו.

בני נוער הם אהבתי הגדולה. המקום בו אני ממשיכה להאמין, גם כשהם עדיין לא מבינים במה. הנקודה בה אני מדליקה את הפנס ומאירה את הקסם שטמון בהם, ללא כל קשר אליי, והרבה לפניי. הקהל שיודע המון על העולם בחוץ, אבל לא תמיד מחובר לעולם שבפנים. אני רואה בהם דור של לוחמים ולוחמות, מלאי רגישות, חוכמה ועוצמה פנימית אדירה. הלב שלי נחמץ כשאני רואה כמה רבים מהם פשוט לא רואים את זה בעצמם. לא משנה כמה נסביר, כמה נשכנע או כמה ציונים נחלק - שינוי אמיתי לא קורה בראש. הוא קורה בלב, מתוך התבוננות פנימה, והדרך המהירה ללב היא חוויה.

כוחה של השתיקה, קסמה של החוויה

בעולם החינוך המסורתי אנחנו מדברים המון. אנחנו מנסים "למכור" להם עתיד דרך הסברים קוגניטיביים, אך מוטיבציה היא לא תוצר של הרצאה בפני עצמה. כדי לשבור דפוס חשיבה ישן, שמפריע להם ועוצר בעדם, שלוקח מהם את האמונה בכוחם- צריך להחליף את המילים בחוויה.

עולם ה-ODT מאפשר לנו לנהל שיח ללא מילים. כשאנחנו בחוץ, תחת כיפת השמיים, המשחק הופך למעבדה של החיים. באמצעות אתגר, סקרנות ותנועה, הם מצליחים לפרק את חומות ההגנה שבנו לעצמם. בתוך המשחק, הם מרגישים שאין להם מה להפסיד - אין שם "נכשל" בתעודה, יש רק הזדמנות לנסות שוב. זה המקום שבו האמונה בחוזקות שלהם מתחילה להכות שורש, החיוך מרשה לעצמו לבוא שוב ושוב, ההבנה שרעשי נפילה הם חלק מהמסע המופלא הזה כאן. שם קורה הקסם, כאן ההבנות לחיים - מ-Outdoor Training ל-Outdoor Talking.

כשהאסימונים הופכים לתובנות חיים

בכל תחנה שמציגים לבני נוער יש להשקיע מחשבה רבה. אין כאן עניין "להפעיל" אותם, אלא רצון להפגיש אותם עם עצמם. המשימה צריכה להיות קשה מספיק כדי לדרוש מאמץ, בקשת עזרה וחשיבה יצירתית, ומצד שני- מזמינה מספיק כדי לעורר סקרנות, עניין, צחוק ורצון להתנסות. ממשחק למשחק הם מבינים שהחיים עצמם מתנהלים באותו אופן. הטרנספורמציה המרגשת הזו נראית לעין כשהם מזדקפים בגאווה ועונים שהם יכולים. לא רק את המשחק, אלא גם להשקיע את המאמץ הדרוש להיות מי שהם רוצים להיות מחר.

כשנערה עוצרת ואומרת: "רגע, אני צריכה לנסות את זה מזווית אחרת!" , כשנער קורא "יואו יואו בא לי רעיון, אפשר עוד הזדמנות?" . אלה הרגעים בהם נלמדים השיעורים הכי חשובים לחיים: לדעת לשנות כיוון, לבקש עזרה, לווסת את הרגש מול קושי ועוד תובנות גדולות אחרות.

מי שלא בוחן את הכלים העומדים לרשותו, לא יזהה שמדובר במוט טלסקופי מתארך.

עליהם להתאים את אורך המוט לעצמם (בדיוק כשם שאין טעם בהשוואות אלא בהתקדמות שלי מול עצמי בלבד) , לדייק את כיוון הוו העומד לרשותם- ולבחור.

תכנון אסטרטגי, עמידה בזמנים, ריכוז, נטרול רעשי רקע, תסכול- והצלחה.

התחנה נבנתה כקרקע פורייה להתבוננות על התמודדות. אחרי הסבב הראשון הם מקבלים סבב שני, כזה שבא להציג להם את משמעות ההתאמה לעצמם, הנחישות, האמונה בכוחם להצליח.

תחנה אחת מחליפה עשרות שיחות מוטיבציה. החכה בידיים שלכם. קשה, מחשל- ומעצים.

המשחק כמגדלור

המשחק הוא במה לרגשות. הכישלון משעשע, הוא זמני, והוא חלק מהדרך. דרך המשחק הם לומדים לדבר אחריות, גמישות ובחירה.

השיח שמגיע אחרי כל תחנה ומשחק כבר מגיע מהם. ההתבוננות אחרת, ההבנה, הכוח לשנות. המשחק יוצא מנקודת הנחה שהם יכולים והם טובים מספיק כדי לנסות- נקודת מוצא מעצימה, והם כל כך ראויים לה. הם לא צריכים שיגידו להם מי הם אמורים להיות – הם צריכים את המרחב והזמן לגלות מי הם כבר עכשיו.

הזכות להרגיש את העוצמות, לזכור שכמו שלא וויתרו בתחנה- כך לא יוותרו גם על הבחינה, כמו שתכננו מסלול ואסטרטגיה בתחנת המבוך- כך יוכלו לתכנן את היום שלהם, כמו שמצאו את הדרך לפתור בעיות מורכבות, פשוט כי אין "דרך אחת נכונה" וכל מה שיש להם זה לסמוך על עצמם- כמה אדיר זה לאפשר למישהו לסמוך על עצמו, בפשטות. באהבה. באמונה שאפשר.

ניקח לדוגמה תחנה, שנבנתה ועברה התאמה בדיוק להתמודדויות של הנוער הקסום שלנו, תחנת "הדייג". סלים מונחים לפניהם והם צריכים להגיע באמצעות חכה לכל סל שיבחרו. כל סל מקנה להם ניקוד אחר, ונדמה שהסלים "הכבדים" בסוף כלל לא נגישים.

הם אכן לא נגישים, כשמנסים עם החכה כמו שהיא. ואם זה לא מספיק כדי להציג אתגר והתמודדות- לכל משתתף מוקצבת דקה בלבד.

לא כלי, אלא מרחב לצמיחה

ה-ODT הוא לא עוד אטרקציה או גימיק. זהו מרחב תודעתי שבו מקבלים חיזוקים לזהות, מכירים בחוזקות ובחולשות ומתפתח חוסן. אבקת הפיות של הפעילות היא לא שאומרים להם שהם יכולים, אלא שמעניקים להם את ההזדמנות לגלות זאת בעצמם.

כשזה קורה, והניצוץ נדלק להם בעיניים - אני יודעת שהמשימה שלי הושלמה. שם, בין החבלים לעצים, בין קונוס לסקוטר, בין ריצת אלונקה להליכה על גשר - שם המשחק הופך למנוע עומק של שינוי, שילווה אותם לכל החיים.

כמה מילים מהלב:

הנוער המופלא הזה הם העתיד שלנו. המפגשים שלי איתם תמיד באים מהלב ומהנשמה, מהמקום שלי כנערה מתבגרת שלא אוהבת את מה שהיא רואה במראה ומתקשה להבין את מה שהמורה מסבירה על הלוח. מהמקום הקטן שהייתי, בעיניי, אני באה להגדיל אותם.

אני לא באה לדבר על ליפול ולקום- הם מרגישים את זה בעצמם. אני לא מרצה להם על הצורך בניהול זמן - הם מפנימים את זה בתחנה. אני בעצם לא עושה כלום, רק יוצרת את המרחב, שיאפשר להם להבין את כל מה שחשוב ויחבר אותם לאנשים המופלאים שהם כבר עכשיו.

מנחי ODT צריכים להרים במה ותפאורה. את ההצגה אנחנו משאירים לנוער שלנו - הם הכוכבים האמיתיים. הם בונים את מגדל חייהם.

מיטל מחאני, יועצת ארגונית ומאמנת אישית, מרצה ומנחת קבוצות, מומחית לקידום שיח מעצים בקרב בני נוער. מ-2013, יזמה תוכניות, סדנאות ותהליכים מובנים לבני נוער. משלבת את עולמות הניהול, האימון והחינוך ומעניקה לנוער כלים פרקטיים לביסוס חשיבה מתפתחת וקידום שיח המחזק את תחושת המסוגלות. להתקשרות: 050-4485435 דוא"ל: 1980adenium@gmail.com